חמישים מילים לעצב

 

"קולה של דלת ברזל כבדה נטרקת מאחוריך. אני מכיר את הרעש ואת החוויה מהסרטים. אתה מובא למקום לא מוכר, נזרק פנימה בכוח, ודלת ברזל נטרקת מאחוריך. קול מהדהד מן הקירות החשופים... אתה מנסה להסתגל. תחילה לחשיכה, אחר למקום החדש, לבסוף לחוקים החדשים... כל כמה שתמתין, כל כמה שתצפה, אתה נשאר. אין חנינה. יש רק ותק. ואתה במאסר עולם. עד עולם."
כמה משפטים מתוך ספרו של יעקב זנדמן "חמישים מילים לעצב", שיצא לא מכבר לאור במלאת עשר שנים למותו של בנו בכורו, עמר, בגיל 17.
גילוי נאות: את יעקב הכרתי לראשונה לפני 37 שנה, בהיותנו סטודנטים. כבר אז נוכחתי שהוא ניחן בידע רב, בשכל טוב, במנה גדושה של רגישות, ובעיקר בראייה חדה וביכולת ניתוח יוצאת-דופן של כמעט כל תופעה ועניין בעולמנו החיצוני, וגם הפנימי.
את הכישרון הזה ניתב הגורל (בין היתר) לכתיבתו של הספר הזה, המכיל, כמו שכותב יעקב ב"אפילוג", שדווקא פותח את הספר: "גלויות של אהבה ממקום של כאב. גלויות של תייר. או של גולה. גלויות, דברים החולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא הנפרד מבנו בן ה-17." והספר, אמנם, איננו ספר זיכרון לעמר. או שכן, אבל לא במובן המקובל. הוא לא ספר על עמר, אלא על היעדרו של עמר. ועל אביו של עמר. על היעדרו של עמר בחייו של אביו.
הספר הוא אסופה של טורים, כל אחד מהם בן עמוד אחד או שניים, שנכתבו במשך מספר שנים ונערכו בידי המחבר. (חלקם התפרסמו בטורו של יעקב באתר NRG). יעקב קורא להם גלויות, ואני סבור שהם בדיוק כאלה, וכמו גלויות, כל אחת היא גם תמונה ממקום אחר. ליעקב הכישרון, כמו לצלם אמן, לבחון את האובייקט שלו – השכול – מכל הכיוונים, מלגו ומלבר, להאיר אותו בכל פעם באור שונה ומזווית חדשה, ובכל תמונה כזו ליצור אצל הקורא התרגשות חדשה, ולעתים קרובות - התפעמות. ותוך בחינת נושא השכול, מספקות התמונות המתחלפות האלה לקורא תובנות חדשות ומרתקות על החיים בכלל.
הספר ידבר, בלי ספק, אל כל מי שחווה את אובדנו לבלי שוב של האדם היקר לו מכל. או מי שאיבד את אחד האנשים היקרים לו ביותר. או מי שחווה אבדן קשה כלשהו. והספר ימצא הד, אני מבטיח לכם, גם אצל כל אדם שיש לו לב.