חמישים מילים לעצב

בלדה ללב ולמוח

מי שולט בנפש, ברגשות, באהבה. מי ענייני, מכני, מדויק. האם המוח הוא המלך השכלתני, הקר והעקר, המקצוען, והלב הוא החם, המרגיש, המתרגש, או להיפך — המוח הוא מקום מושבם של העצמי, של הזהות, של האישיות, של הרגשות והזכרונות, והלב הוא רק מכונה, משאבה פשוטה.

דברים החולפים בליבו, מוחו, גופו ונשמתו של אבא הנפרד מבנו בן ה־17. הנה, הלב ומוח, שני איברים. כמו שני אחים שעלו לגדולה מבין כל איברי הגוף. יחד גדלו והצליחו. משתפים פעולה ומתחרים זה בזה בה בעת. הכי חשובים. כל כך חשובים עד שקיבלו לבדם את הזכות לגזור חיים ומוות. והאחד גוזר על השני. יחד בחייהם ובמותם.

אני מרבה לחשוב עליהם, מנסה לקרוא, להבין. לא על שלי. על עמר אני חושב. על מה שהתחולל בליבו ובמוחו באותן דקות, שעות וימים. איך הכל הולך ופוחת ונעלם.

ממש כמו הסיפור על רומיאו ויוליה. הנה ראשון נדם הלב. רגע פעם ולפתע חדל, גוזר גזירה. ובעקבותיו, המוח. ממתין כמה דקות, ומשאין סימן חיים, מצטרף גם הוא. מתפרק מנכסיו, מהידע, מהזכרונות, מהתשוקות, מהאופי. ללא הלב, חייו אינם חיים והוא מצטרף אליו. ואז, כבדרך נס, קם הלב לתחיה. בידיים אמונות הוא שב לחיים. פועם. מתמלא. מתכווץ. ואז, מתבהר מה אירע לאחיו. והמוח, הוא כבר לא יכול לשוב. לא יכול להתעורר ולפעום. רק לשקוע אל החשכה. והלב, שנותר לבדו, משתהה עוד מעט ואז מצטרף גם הוא.

נשארתי אני. וליבי, מוחי, גופי ונשמתי.