חמישים מילים לעצב

"הספר שלך נגע בי, טלטל אותי. האבל יכול להיות חתום, אידיוסינקרטי, לא-חדיר. אבל בכתיבה שלך יש משהו גבישי ושקוף, שבעדו האבל נעשה לעולם, או לפחות למנסרה שהעולם משתבר בעדה. אפשר שזהו עולם תת-ימי - אני נזקק כאן לדימוי שלך - אך עם שעיניי הסתגלו לתנאיו המיוחדים, הרגשתי שאני רואה יותר ויותר. מתחולל בכתב היד הזה איזה פרדוקס: עם כל ייחודו הבלתי-חוזר של אבלך, שאין לו תמורה ואין לו חליפה, הוא נפתח לגעת בכאבים אחרים, בכאביהם של אחרים. מעט מעט, בתוואים גלויים וסמויים, מתרקמת בספר הזה קהילה אפשרית. והקורא - לפחות הקורא הזה - חש שהוא יכול למצוא את דרכו אל הקהילה הזאת. ככל שהעמקתי פנימה, נוכחתי שאני שוקל במידותיו של הספר הזה את עצבונותיי, את געגועיי, את תקוותיי, שומע ממנו הד לרעד הזה, המוכר, המחלחל בינינו לבין אהובינו."

ד"ר עודד וולקשטיין